הבלבול חוגג- יש מבצע סרולוגיות או אין ? למי ? איפה? מתי?
ועם זאת, דבר אחד ממש ברור – העוצמה שהייתה ביום הזה.
יום של אצבעות חתומות בנשיקה.
ילדים מיוחדים להורים מתמודדים
הם הגיעו אלינו בזה אחר זה, ילדים מיוחדים להורים מתמודדים,
הורים שבכל יום בחייהם יש התמודדות לא פשוטה.
רוב הילדים חששו, התנגדו, אפילו השתוללו. חלקם היו חזקים, חזקים פיסית.
זה דרש זמן וסבלנות, ילדים שנכנסים ויוצאים מספר פעמים ולא מסכימים לשתף פעולה עם הבדיקה.
פגשנו את המבט הזה בפניהם של ההורים,
הייתה שם תחינה לעזרה, היה שם לפרקים קמצוץ של ייאוש
אנחנו הוקרנו את ההתמודדות, ההתמודדות היום יומית.
ידענו שגם רק להתארגן ולהגיע, זה לפעמים לא "רק", זה הרבה.
ילדים מפוחדים, מגלים התנגדות, והורים שחלקם כבר מותשים, אפילו כועסים, מתוסכלים
"מה כל כך קשה בלהגיש אצבע ולסיים את הבדיקה?"
הם כל כך רצו להיות פשוט אחרי, כל כך הרבה אפשרויות להתאווררות יפתחו אז.
רצינו לעזור אך לא יכולנו להיעתר לבקשות העזרה – מודעות מצבית
באנו לשרת את הקהילה, לאפשר לחזר לשגרה.
זאת רק בדיקה סירולוגית, אין הכרח, היא נתונה לבחירה.
הילדים מתנגדים וההורים מבקשים שנעזור להם לאחוז בילד.
אלא שאנחנו בהגדרה איננו מפעילים כוח. בשום מקום.
יש גם מציאות שלא ניתן להתחמק ממנה. אנחנו לובשי מדים ביישוב ערבי.
רוצים לסייע אבל מבינים את המדרון החלקלק של סיוע להורה שאוחז בכוח בילדו.
זה תמיד יכולה להיגרר לפרשנות לא רצויה, או חלילה לזיכרון וחוויה קשה של ילד שתלך עמו שנים רבות.
אנחנו במודעות מצבית.
לרגע אין הגדרה ברורה אבל, אלו רגעים שיישארו איתי
הורה מנסה לשכנע ילד להתיישב בכיסא הבדיקה, הילד מסרב, משתטח על הרצפה, זוחל מתחת לשולחן תלמיד, ההורה באוטומט מתחיל מעט למשוך או לגרור אותו.
אמרנו שאפשר גם אחרת. ענבל החובשת ואסף, חיילים בווסט כתום זוחלים אל הילד אל מתחת לשולחן, מדברים בגובה העיניים, בניחותא ושם בשקט שנוצר מבצעים את הבדיקה.
ילדה מבוהלת, נצמדת לקיר בפינה הכי מרוחקת בחדר, לא מגיבה לתחינות ההורה. ואז מתחיל להתנגן בחלל החדר השיר האהוב על הילדה, הכול מתרכך, פונים לילדה בשמה, מציעים בלון, צמיד ואנחנו כבר בבדיקה. כך לאורך שעות היום שיר החיילת, בונה פלייליסט שמרגיע את הילדים.
ילדה בשמלה צחורה, הפנים מסגירות את התסמונת, היא כבר אחרי הדקירה, כל כך פגועה מהדקירה שכאבה, לופתת אצבעות בחוזקה, צועקת ובורחת. מגנה על עצמה. ניסיונות שכנוע והרגעה של ההורים לא צולחים, הם מאבדים סבלנות, מבקשים שנעזור להם לסיים עם זה כבר, שנעזור להם לתפוס את הילדה…
דורון החובש מחליט לצאת לטייל עמה בחצר, בשקט, ברוגע, מאפשר לה מרחב וזמן רגיעה, עד שנוצר האמון ושם בספסל מתחת לעץ, היא נעתרת ומגישה יד בשנית כדי לבצע בדיקה ולדלות את 3 טיפות הדם הדרושות.
חותמים בנשיקה
ובעמדה אחרת תומר החובש שמקבל כל ילד בגובה העיניים, משקיע זמן בתיאור והסבר הבדיקה ובעיקר הופך אותם לבעלי זכות הבחירה, בעלי יכולת ההשפעה, מעביר לידיהם את השליטה. תבחר יד שמאל או ימין, תבחר איזו אצבע, משלב מילים בערבית, (גיבור=אבטאל) והמון מחמאות וחיזוקים, תספור אתי, כך תשלוט בזמן הדקירה והוא מקפיד לעטוף כל אצבע באספלנית חתומה ממנו נשיקה.
וכשההורים כעוסים על ילד מפוחד שנלחם לא לבצע את הבדיקה, אנו שם לעודד, לחזק, מסייעים להרחיב את נקודת המבט, למסגר מחדש. כי ביננו כמה נפלא זה שילד שחש סכנה או איום, יודע להימנע, מתרחק, שומר על עצמו וכמה חשוב לנו שלילדים שלנו יהיו מנגנונים כאלו. וההורים שלרגע מופתעים מהזווית שאנחנו מציעים, מוצאים עצמם מחויכים, נרגעים.
מיומנויות שיבטיחו עתיד - לאמץ את ה Feel
לרגעי המופלאים הללו אחראים 12 חיילים מהגדוד: אסף, ג'וני, גל, דורון, דניאל, דרור, יינון, ענבל, צאלון, שיר, תומר ועוז. חיילי מילואים צעירים, חלקם נשואים טריים, אחרים סטודנטים, רובם עדיין לא הורים, שעצרו את השוטף ובאו לתרום ויש להם את המיומנויות העתיד.
הייתה בהם חמלה, אמפטיה, יכולת הקשבה למה שבין המילים, מודעות מצבית, הייתה להם גמישות מחשבתית ובעיקר הייתה בהם נשמה יתרה.
מאמצים את הפי"ל ( פעולה יעילה למטרה) וגם את הFeel.
ראינו את ההורים, הקשבנו לילדים.
ציפו שנצליח לבצע 80 בדיקות בכל עמדה אז זהו שלא,הספקנו הרבה יותר. הספקנו 50% יותר!!!
אין תירוצים, אפשר להיות מכילים, עם לב ונשמה ועם זאת חדורי מטרה גם יחד.
אימצנו את הפי"ל ( פעולה יעילה למטרה) וגם את הFeel.
זה היה יום של הכלה ,יום של קירוב לבבות. יום שחתום בנשיקה.
תודה על הזכות, תודה עליכם חיילי הגדוד, גאה להשתייך לפיקוד העורף.
התמונות באישור הורים ילדים מקסימים שאינם הילדים שמוזכרים בכתבה או קשורים לסיטואציות המתוארות.
