"ההצגה חייבת להימשך" – איך צולחים משבר כשהתיאטראות סגורים?

אז אם אתם בוחרים להגיע לריאיון בחברת Surgical Teather , כדאי שתוותרו על החליפה.
גם את קורות החיים ששלחתם זה מכבר תשאירו בבית. כי סביר שתמצאו את עצמכם באמצעה של ריצה, הליכה מואצת על חוף ים, או רכיבה. שיחה עם דופק מואץ.
הוא מעריך שאנחנו נמצאים בעולם בקצב השתנות מהיר עם או בלי קורונה ולכן הוא שם דגש על הגמישות שאנשים מגלים, המהירות שבה הם מאפשרים לעצמם לצאת מאזור הנוחות. כן, זה מתחיל כבר בריאיון.
ואולי בגלל שכמו שכבר הבנתם מי שהכנס לחברה הזאת, לוקח על עצמו ריצה למרחקים ארוכים.
לא מוותרים עליו והוא לא מוותר על העובדים שלו, לא במהירות ולא בקלות.
הוא מצפה מעבר לגמישות מחשבתית לגמישות ממשית בעשייה. "אנשים שמוכנים לעשות דברים, שלאו דווקא מוגדרים כחלק מהתפקיד שלהם, שמוכנים לעשות מה שצריך. לעשות כי צריך. לעשות כי זה נכון". בלי קשר להגדרת התפקיד והשורה שהם מאיישים בארגון, זה ממש לא חשוב. הוא מתרגש כשהוא משתף בהתנהלות של אחד העובדים הכי בכירים בחברה בהתמודדות עם המגפה, הוא לא בחל בשום עבודה, בבוקר היה בדירקטוריון, בצהריים הפך עצמו לאיש מכירות, חדור מטרה לייצר עסקאות והוא ייצר. הוא גם לא רואה כמובן מאליו את האחדות בינו לבין השותף שלו, אלון גרי, את התמיכה ההדדית, בכל התקופה המאתגרת שאפשרה להם להכפיל כוח.
הוא נותן משקל רב לזווית המבט שאנשים נוקטים, אנשים פסיביים, חסרי אונים ומודאגים או אנשים עם אנרגיה חיובית, בעלי תושייה ויוזמה. הציפיה שלו מאנשים בהתנהלות במצבי משבר היא, שידעו למצוא הזדמנות בכל סיטואציה, שיסתכלו על חצי הכוס המלאה וימלאו אותה רק עוד קצת. שימנעו מהססנות וותרנות, מהשאלות של "מה יקרה אם, ומה יקרה אם", שישאלו במקום " מה יקרה אם כן!".. אנשים שיש להם תשוקה וריגוש.
הוא מבין את הצורך בהצגת התמונה המלאה, הסיכונים, הבעיות, האתגרים אבל הוא מודה שמהר מאוד, הוא מצפה לשמוע מה הפתרונות.
והציפיה הנוספת היא יכולת עמידות, חוסן – אנשים שיודעים לייצר גם במקום משתנה שגרות חדשות ששומרות עליהם. אנשים שלא מוותרים לעצמם ועל עצמם למשל סוגרים חדר כושר הם יצאו להתאמן. הוא חש שיש אנשים שהוויתור שלהם הוקרן החוצה בהזנחה אישית, ויתור על פעילות גופנית, אי הקפדה על היגיינה אישית. הוא מצפה שאנשים ידעו לבנות שגרות חדשות ששומרות עצמם חיוניים.