מה עושים כשלחץ ועומס כמעט גומרים אותך? מתחילים מהפ"ך

"הוא התחיל לדמוע כששמע את שמי"

הרופא הביט בי.
שמע את שמי, והעיניים שלו התמלאו דמעות.

"אני חייב לך", הוא לחש.
תיקנתי אותו מיד:
"אתה לא חייב לי כלום. עשיתי את זה בשבילי."

כן, הוא אחראי לכך שכמעט איבדתי את חיי.
הוא אחראי לכך שהוכרתי כנכה, בלי סימן שאלה מצד הביטוח הלאומי.
אבל הוא לא אשם.

הוא רופא. הוא רצה להיטיב את בריאותי.
והוא שגה.

 ניתוח בלי בקרה מספקת – חיים שכמעט נגדעו

הוא שלח אותי הביתה עם חתך פתוח במעי הגס.
יומיים אחר כך, כבר הייתי בחדר הלם, מנותחת חירום.
כדי להציל את חיי, קיצרו לי את המעי, שתלו לי סטומה.

לא חוויה “מרגשת”. חוויה משנת חיים. מהפך.

 6 שנים אחרי, חזרתי אליו. לא למעני. למענה של בתי וגיליתי שאני שקופה

הגעתי איתה לקליניקה שלו, נתתי לה להוביל.
ישבתי מולו.
הוא לא זיהה אותי.
ואני שתקתי.

ישבה שם ג'נט אחת שממוקדת בבת שלה.
וג'נט שנייה, שבחרה לנשום ולהתבונן. שמקשיבה פנימה.
מה אני מרגישה?
האם זה צורב?
מה חשוב באמת?
איך לפעול ממקום של ערך, לא אגו?
איך אהיה נאמנה לעצמי, לא ארגיש שקופה, חסרת משמעות מבלי לפגוע בו?

וכשהבת שלי סיימה, שאלתי אותו עם חיוך קטן:
"אני נראית לך מוכרת?"

מהפך בחדר: "ג'נט?! את הג'נט?"

הוא קפא.
הוא השתנה.
הוא דמע.

הוא אמר שהם עדיין מדברים עליי במחלקה,
הוא הזכיר את ההרצאה שהענקתי לצוות האחיות , את המתנות שהבאתי
אין עוד מישהי שעשתה , מה שאת עשית.

הוא הסתכל על הבת שלי ואמר:
"אמא שלך גיבורה. אני חייב לה."

 "תבעת אותו?" זאת השאלה שכולם כמעט תמיד שואלים, על אוטומט

והתשובה היא: לא.
כי תביעה, זו אנרגיה של סחלה.
ואני בחרתי להשקיע את האנרגיה שלי בחיים.

בחרתי בריפוי. במשפחתיות. בתנועה קדימה.
אפילו נולדה מזה הרצאה:
"מנהיגות נשית – להדגיש, לא לטשטש."

 זה בטח מעליב שאפילו לא זוכרים אותך ?

הוא לא זיהה אותי.
בהתחלה חשבתי שזה מעליב.
אבל אז נשמתי.
והבנתי, זאת בדיוק הייתה הכוונה שלי.

לא רציתי להיחקק כטראומה בזיכרון שלו.
רציתי לאפשר לו להמשיך לרפא.

אז כן – זה שהוא לא זכר את הפנים שלי, אלא את האדם שאני , את האנושיות, זו ההצלחה שלי.

זה מה שרציתי ,אני מסגרתי מחדש
מה שפגשתי, זאת ההצלחה שלי.

 ומה אפשר לי לעמוד בזה? מודל מהפ"ך.

באותו רגע, ובכל מה שבא אחר כך , יישמתי את מודל "מהפ"ך".
המודל שפיתחתי,
המודל שאני מלמדת מנהלים וצוותים.

מודל שמאפשר להפוך עומס לבהירות,
שחיקה לחוסן,
וכאב להובלה.

מה זה אומר בפועל?

מיקוד – איפה תשומת הלב שלי עכשיו
האטה – לעצור תגובה אוטומטית ולבחור
פעולה – צעד אחד קטן עם השפעה גדולה
כוונה – למה זה חשוב לי? מה הערך שמוביל אותי?

למה אני משתפת את זה כאן ?

כי כל אחת ואחד מאיתנו פוגשים רגעים של עומס.
רגעים שבהם קל להגיב — אבל קשה לבחור.

עבורי המודל משנה חיים:
במקום לבנות קייס משפטי – בניתי חוסן.
במקום לדרוש צדק, יצרתי משמעות.
במקום להיכנע , עיצבתי מציאות.
הוקרתי תודה אז ואני מוקירה תודה גם היום על ששבתי לפעילות מלאה, אימונים, ריצות, טיולים, אוכל מגוון.
חשוב היה לי אז וגם היום, לחזק אותו, הזכרתי לו שהוא איש טוב.
אני זוכרת והזכרתי גם לו, שגם לו הייתה בחירה.
הוא יכול היה להתנדף, להיעלם,
אבל בכל החודש שבו אושפזתי ונלחמתי על חיי, הוא נכח.
הוא עקב מקרוב יום ביומו אחר מצבי, הוא השתדל להקל היכן שניתן.

איפה אתם צריכים רגע של מהפ"ך?