ממשבר הקורונה לזוגיות מוצלחת

מציינת היום 22 שנות נישואין, 27 שנות זוגיות.
והקורונה, היא באה כדי להבהיר לי את הנוסחה להצלחה.

כשהתחתנתי ,כל חודש קיבלתי טלפון צוהל מאמא שלי שמציין לי שעוד חודש עבר.
כל פעם הופתעתי מחדש, מהצורך שלה למנות את החודשים.
היא כנראה צהלה על זה שעוד לא ארזתי מזוודות והתייצבתי אצלה בבית.
עם הזמן…הבנתי ששנת הנישואין הראשונה מועדת לפורענות.

חלפו 22 שנים והלהבות מיתמרות גבוה גבוה, להבות של אהבה ???.

לפני 22 שנה הכנסתי דייר חדש לחיים, האמת נכנסתי אני אליו לדירה, הוא פינה לי מקום בארון, שכפל לי מפתח, אני למדתי לא להתלונן על שפופרת משחת שיניים שלא נסגרה, על גליל נייר טואלט שלא הוחלף ועל גרביים זרוקות לצד המיטה. כיום, הוא מתלונן שהדרתי אותו מהארון, מחדר העבודה, בקיצור, שהשתלטתי לו על החיים וגם על המרחב: מה תלבש, מה תגיד, מה תחשוב, נשמע מוכר?

מתארסים עם ה"קורונה"

כבר יותר מחצי שנה שאנחנו חולקים את היומיום שלנו עם "דייר" חדש שחשבנו שיקפוץ מקסימום לביקור קצר ,"סטוץ", וימשיך הלאה, אבל זה מצא כי טוב והשתכן אצלנו. עזבו השתכן… השתלט לנו על החיים.
ממש כמו בנישואין, בהתחלה עוד התלהבנו, היינו קשובים לשינויים שהוא הצריך, חשבנו שנעשה כמה התאמות והוא יהיה מבסוט וירד מאיתנו אבל זהו שלא.
כל כך לא, שבחלק מהמקומות ממש בוהק לו אור אדום. לאחד הישובים האלו אני נקראתי במילואים, כדי שנעשה מאמץ להוליך את היישוב אל עבר הירוק. על מנת להצליח בכך נדרש מאמץ הסברתי ממוקד. כזה שיוביל לשינוי מהותי בהתנהלות, בנוכחות ה"דייר" החדש.

מאמץ הסברתי -נשמע פשוט

זה בער בי, הכול כל כך ברור ! כל כך ברור !
ברור מה נדרש לעשות, ברור מה לא עושים, אז ברור מה להסביר.
ברור כמעט כמו להסביר לבן זוג שאחרי שלוקחים חולצה, סוגרים את דלת ארון הבגדים,… ברור!!!
כמעט והתפתיתי להתחיל ולרשום תכנית הסברה.
מניחה שהייתם מוצאים בה לא מעט הטפה! יש חוק אז מכבדים! יש אחריות למניעה! כן והכל עם סימני קריאה!!!

אז זהו שלא…

התחלנו לשוחח, שיחות חולין, הקשבנו למילים ולמה שביניהן, למה שהיה חבוי בין המילים. כיבדנו את הצד השני, יצאנו מנקודת הנחה שכולם רוצים להיות בריאים, שכולם רוצים פרנסה טובה ותהינו מה מונע מבעדם להקפיד על הממ"ש
( מסכה ?, מרחק?, שטיפת ידיים?), על דיווחים ואולי בידוד.
ואז זה התגלה לנו: אמונות, פחדים, חסמים, פערים שלא הכרנו כי הם פשוט לא קשורים לשגרה שלנו, לתפיסת העולם שלנו, מצאנו אנשים שחצויים בין הרצון לשמר מסורת ולכבד את הזולת, לבין הפחד לחלות או לגרום לתחלואה. חצויים בין הבושה, "אות קין" לבין הרצון לשמור על הזולת, להבטיח את העתיד. הבנו שלכל אחד מפת עולם משלו, יש תכתיבים שכובלים אותו והם שונים מנקודת המבט שלי, הם דורשים שפה אחרת, לא לא ערבית או יידיש במקום עברית, (זה בטח היה עוזר אבל זה לא המפתח, הם מדברים עברית רהוטה, ספרותית). הסברה ממקום אחר, גישה אחרת, רק כך ניתן יהיה לחולל שינוי. המענה צריך להיות לחשיבה שנגלתה לנו. כל מענה אחר מחטיא את המטרה ורק יגרום למרמור, תסכול וכעס משני הצדדים.

המפתח לשינוי טמון במעבר מוודאות לסקרנות, לשאול שאלות, להתעניין, לנסות לבחון דברים בפתיחות מנקודת מבט אחרת ובידיים שלובות להתאמץ כדי שזה יצליח.  בלי הקשבה אמיתית, בלי מעט סקרנות על מה מונע מהצד השני לקיים את ההנחיות, בלי כל זה לא תהיה התקדמות, לא נצליח לשנות דבר או לקדם דבר, כנראה שרק נתרחק או נתגרש.  כשהתחלנו לשאול גילינו עולם ומלואו, שיתפו אותנו בדברים שקודם חששו להשמיע לנו.

שנה ראשונה לנישואין , מועדת לפורענות?

כי כל אחד בא עם ההרגלים שלו, סט הערכים, האמונות שלו, הדפוסים המשפחתיים שבהם הורגל, ובכל פעם שהדברים מתנגשים לא ברור למה מקשים עליך, למה לא מכבדים, מהיכן חוסר הרגישות: "איך הוא רואה רק את עצמו" ,"למה הוא עושה לי דווקא" , " לא רואה אף אחד מלבדו" … נופלים למלכודת השיפוטיות כלפי הצד השני ש"מקשה" ומקשיחה את הלב.
כשלומדים להקשיב ומזהים את נקודת המבט השונה, במקום לתאר את הצד השני באור שלילי או כבעיה, אנחנו הופכים אותו לשותף לחשיבה, מגישים לו הזמנה כדי לפתור את הבעיות ביחד, יוצאים לגילוי משותף.

ככה גם בנישואין, לא?
שתפו, אילו מילים מעודדות שיח במקום שיפוטיות וקביעה?
"רציתי להבין."..
"יש לי תחושות ופחדים, מניח שגם לך יש"..
"רציתי לחלוק  ולשמוע…"