"מי חכם ויודע מתי מסתיים החלק הגבוה ביותר של העמק
ומתחיל החלק הנמוך ביותר של ההר? "
במשבר יש כל הזמן את הציפיה הזאת, להבין מתי זה כבר לא יכול להידרדר ומתחיל רק להשתפר. בכלל מין רצון כזה לוודאות, לדעת מה גובה הפסגה, מה משך הטיפוס, כמה אוויר לנשימה צריך וכמה מהמרחק כבר גמעת. מזכיר לי קצת טיול שנתי…
לאחרונה מנסים מנהיגי העולם ממש לכמת לנו את המרחק, את השיפוע ולהגדיר את התחנות בטיפוס. לייצר שפה משותפת בתוך אי הוודאות.
הטיפוס יכול להיות מאתגר מאוד כי הקרקע שעליה אנחנו מטפסים היא לא חלקה ולא יציבה. יש בה מהמורות והיא מאופיינת בתנועה ולא רק זה, ככל שאתה מטפס אתה עלול לגלות שהפסגה מתרחקת ולעיתים אתה מצליח פתאום לראות פסגות אחרות מפתות יותר, קורנות יותר, גבוהות יותר, מותאמות יותר לעתיד.
אז מהי בעצם האמת?
מתי מסתיים החלק הגבוה ביותר של העמק ומתחיל החלק הנמוך ביותר של ההר? "
האמת היא שרק אתה מחליט – הבחירה בידך.
האם ההקלות שגובשו מסמנות את התחלת הטיפוס לחלק הגבוה של ההר? יש ביננו כאלו שכבר התחילו לטפס, איך התחילו לטפס לפני שניתנו הקלות?
המפתח הוא לא רק להבין שפסגות ועמקים גאוגרפיים ( בנמשל שלנו משבר הקורונה) ופסגות ועמקים אישיים קשורים זה בזה. אלא להבין כיצד בדיוק הם קשורים. זה מתחיל בהבנה של נקודת המבט. בחירה איך מתבוננים על ההתרחשויות ובחירה בתחושה שמפתחים ביחס להתרחשויות.
אתמול הסבירו שהדרך לפסגה לא תהיה בדוך ( יענו, לא ברכבל) אלא בסיבוב, ממש כמו ב"שביל הנחש" המטפס למצדה…
כמה מאיתנו בחרו לצעוד בשביל הנחש ולהגיע למצדה ע"פ הפתרון הקל של עליה ברכבל?
ואיך זה שהטיפוס בשביל המפותל והארוך הזה גם ביום חם היה חוויה נעימה.
במציאות הבחירה להאמין בטוב מובילה לתוצאה טובה יותר. הבחירה לפעול ולעשות מקדמת יותר מתקווה בפני עצמה.
האם אתם ממתינים לרכבל או שהתחלתם לטפס?
מה עוד נדרש לכם כדי להתחיל בטיפוס ?
שתפו איזו אמונה מסייעת לכם להפוך את העמק לפסגה?