IDO5968

ג'נט אוהבי טייכמן, ואני מומחית בהתמודדות עם משברים ושינויים.

מאין אני באה?
25 שנות ניסיון בניהול מצבי משבר וחירום בחיל האוויר.
הייתי חלק מארגון לומד ומתקדם שבתרבות הארגונית שלו כל הזמן מתחדש למול איומים, גזרות, טכנולוגיה ואילוצי משאבים. 

המודל שפעל עבורי בשורות חיל האוויר עמד לעזרי גם בסערות שפקדו את חיי ואפשר חזרה למסלול חיים שהם הרבה מעבר לנסיבות.

בוגרת תואר שני במנהל עסקים, התמחות במדעי ההתנהגות.
מנחת קבוצות בכירה ומנחת NLP לפיתוח תודעת מצוינות.

מצטרפים לרשימת התפוצה

ונהנים מתוכן איכותי רלוונטי מידי שבוע ישירות למייל,  תכל׳ס, בלי חפירות מיותרות ובלי ניצול לרעה, מבטיחה!

15

"קרובים קרובים" או שסוגרת עלינו הבדידות

מי זוכר את "קרובים קרובים" ?
האמת, צריך לשאול מי לא זוכר את "קרובים קרובים"?
הסדרה נודעה בתור קומדיית המצבים הישראלית הראשונה ונחשבה לאחת מתוכניות הדגל של הטלוויזיה בישראל.
היא תפסה את כולנו כי היא שיקפה את מה שהוא חלק בלתי נפרד בDNA  שלנו.  הקרבה, החמימות, החיכוך, המשפחתיות העצימה. ניגון ה "פ ת ו ח" של חנה מרון לא היה מכוון למצב הדלת, כי אם לסוג היחסים. זה נכון לנו לא רק בחיי המשפחה, זה פועל גם ביחסים במקום העבודה.
25 שנים שירתי בחיל האוויר, מסגרת משפחתית, "משפחת חיל האוויר", ממש  "קרובים קרובים".  גרים יחד ומשרתים יחד. עובדים כתף אל כתף. חרום שגרה, מבצעים ואדרנלין.
ואז פרשתי.
מי שחווה את המסגרת הזאת מכיר,
איזה חלומות נרקמים סביב היציאה לאזרחות, השחרור,
הכמיהה שלא לאמר הערגה לגמישות,
הכול נראה קסום, ממש ה"ארץ המובטחת".
מהר מאוד מרגישים את הפער, צמאים לממשק הבינאישי גם הלוחץ.

לניסוי החברתי העצום שרבים ציפו לו זמן רב "העבודה מהבית", יש המון יתרונות אבל יש בו גם חסרונות. הראשון בהם הוא הבדידות, החוסר באינטראקציה הבינאישית הא- פורמלית.
מה שיכול להיוולד בSmall Talk  בפינת הקפה או בפגישה אקראית בקצה המסדרון, מתקשה להיווצר ברשת ובטח כשיש המון הסחות דעת מסביב. מה שנולד ב"לידה טבעית" בסיעור מוחות סביב שולחן עגול, יכול להימשך כהימשך הריון של פילה בדיון שמתנהל בפלטפורמות דיגיטליות.
מתחמי העבודה השיתופיים שעלו ופרחו בשנים האחרונות, הצליחו לא בגלל חסכון בתקורות החזקת משרדים. הם צלחו כי הם עונים על הצורך הבסיסי שלנו לאינטראקציה בינאישית, לעוררות, להפריה, לשייכות. גם כשאתה עצמאי אתה מחפש את הביחד הקולגיאלי.
האינטראקציה שלנו מקבלת מענה חלקי ביותר באמצעים הטכנולוגים הנפלאים שעומדים לרשותנו. חלקי, כי הרבה משפת הגוף, תנועות העיניים, מחוות אחרות פשוט לא נראות ומורגשות באותה מידה באמצעים הללו. 

מנהלים מופתעים לטובה מהפרודוקטיביות של העובדים מבית . בצדק. אנשים מגויסים למטרה. כאשר למעלה מ- 25% מהמדינה מובטל, מי שנשאר בעבודה חש בר מזל ונותן את כולו. זהו מאמץ מרוכז אך הוא ישים לזמן מוגבל.
ככל שיחלוף הזמן, העמימות והזליגה בין גבולות העבודה לגבולות הבית, לא תעלה חיוך אלא תתחיל להדמות לסיוט. תשאלו את מי שנהנה מהמשרות "זוהרות" בהיי טק. וזה מבלי להיכנס לגרעין האישיות והצורך להתאים את דרך הפעולה לכל עובד. 

גם הניהול משנה את פניו בניהול מרחוק.  ( על כך בהרחבה בקרוב).
התובנות הללו בהחלט ישפיעו על ה"מחר" שניצור לנו. "מחר" שאת זרעיו אנו טומנים היום. שינוי ארגוני שכזה מצריך תהליך חשיבה והתאמה. אני מאמינה שלא מדובר באו- או אלא בגם ו- גם. ביום שאחרי ייווצר תמהיל חדש. תמהיל שיותאם לתחום העבודה ולעובד עצמו. ההתאמה תידרש גם ברמה הפרסונלית.
נדרש לגמישות לצד מחויבות. העובד יבקש גמישות ויידרש להציג מחויבות .
ועד אז, חשוב להפיג את תחושת הבדידות באמצעות תקשורת רציפה:
פגישות בעיתוי קבוע עם העובדים בעניינים מקצועיים, להקפיד מעבר לפגישות המקצועיות גם על מפגשים של שיתוף והפוגה, ליזום מפגשים עם תוכן חברתי, לעודד עובדים לשתף ביוזמות, בחוויות , לייצר "שיחת מסדרון" בזום וליזום שיחות טלפוניות להתעניינות בשלום העובדים. 

אהבתם? רוצים לקבל ישירות למייל תוכן נוסף?
הצטרפו לרשימת התפוצה – מבטיחה לא להציק יותר מידי!

2 תגובות

  1. מסכימה עם עיקרי הדברים ג'נט.
    הצחת ניתוח יפה ומעניין ובעיר תואם גם את הערכתי לנה שיקרה ביום שאחרי.
    הקורנה יצרה פלטפורמה נוספת, טובה וחשובה בהחלט אך לגמרי לא מספיקה.
    האנטראקציה הבין-אישית הוא צורך אנושי חברתי, שלא יוחלף ע"י מסכים לאורך זמן.

    1. נושא הניהול מרחוק מרתק אותי, יש לא מעט מחקרים ומאמרים בנושא. האתגר למנהלים הוא לתת את התחושה של "רחוק מהעין, קרוב אל הלב", זה אפשרי עם מודעות נכונה של מנהלים, הסדרה של מס' תהליכים ו"עבודה" של מנהלים על הנושא.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *