אני רוצה לשתף אתכם בסיפור של אדם יקר שעבורי משמש מופת לאמירה הזאת "ממשבר לשבירת שיאים".
עידו שגב היה חייל שלי. אם לדייק, הייתה לי הזכות להיות המפקדת שלו לפרק זמן קצר בחייו.
ילד יפהפה, איכותי, נעים הליכות, כזה שכובש את ליבך באחת, במיוחד כשמבחינים בפגיעות שנשקפה מעיניו התכולות.
עידו אובחן כדיסלקטי, היתה לו דיסקלקוליה, הוא לא הצליח להתגבר על הא״ב או על מתמטיקה, לא הוא לא סיים בגרות. אני מניחה שבשנים קודמות בדיוק בתקופה הזאת של חלוקת התעודות, הוא חווה משבר. הוא בוודאי חווה משבר מול מבחני המיון בכניסה למערכת הצבאית, הוא נלחם כדי שיאפשרו לו לשרת.
לעידו הייתה תשוקה, תשוקה להטסת טיסנים, באמצעותה מצא דרכים יצירתיות לרכוש דעת. לחשב מסלול טיסה, זוויות, לקרוא באנגלית, לחשב.
עידו זכה במשפחה עוטפת שאפשרה לו לחלום ותמכה בו, זכה באמא לביאה אמיתית, בית ספר ללביאות יכולה לפתוח אילנה שגב, היא השקיעה את כל כולה בפיתוח התשוקה של עידו, זיהתה את החוזקות שלו והצמיחה אותו, היא האמינה בו בלי סייגים, בלי כחכוחי גרון. הוא שאב ממנה את האמונה בעצמו.
עידו חווה לא מעט חסמים בחייו, חסמים שיכולים לשבור כל בן אנוש אבל עידו במקום להישבר, שבר שיאים.
עידו ש״לא היה כמו כולם״ סיים שרות צבאי כחייל מצטיין, במהלך שירותו הוקדש חלק ניכר מזמנו לעבודה על המטוסים ההיסטוריים הטסים של המוזיאון – הסטירמן, ההארוורד והספיט השחור, הוא היה אלוף הארץ בהטסת טיסנים, זכה באליפויות בינלאומיות, היה שם דבר בתחום, בראיון שנתן לביטאון חיל האוויר בדצמבר 2009 כשעוד שרתנו יחד, הוא אמר ש"הוא לא מתכנן שינויים גדולים, הוא ימשיך לטוס גבוה, לחתוך את השמיים ולראות עולם, אלא שהוא מתכוון לעשות הכול מתוך הקוקפיט של מטוסו האישי". עדו שבר שיאים והגשים את החלום. הוא היה בעל רישיון טייס והטיס נוסעים, היה טייס אווירובטיקה מוכר ברמה עולמית ובדרך לרישיון על מטוס גדול יותר.
הקשבתי לשיחה שעידו העניק במסגרת עמותת ניצן להורים ולילדים עם לקויות למידה. 9 דקות של צמרמורת!!!
בעברית רהוטה, קולחת, עשירה עידו מעביר מסרים חדים ומעודד ילדים עם קשיי למידה לא לוותר על עצמם, לא לוותר על החלום. עידו משתף במהלך השיחה את הדרכים שמצא לעקוף את החסמים וגם שכשהוא מטיס מטוס נוסעים אף אחד לא שואל אותו על הבגרות שלו או התארים.
בסרט שמופק לזכרו כהשראה לילדים רבים, נשאלתי מה הייתה הדינמיקה שלי עם אילנה שגב, אמו, והשבתי, שכמפקדת לא הייתה לי דינמיקה מולה! זה נכון, היא גדלה ילד לתפארת מדינת ישראל, אחד שנלחם לשרת למרות החסמים וסיים שרות כחייל מצטיין. כשפגשתי את עידו הוא לא היה צריך מתווכים, האישיות שלו הילכה עלינו המפקדים ועל החיילים סביבו קסם .
לא שמרתי עם עידו על קשר לאורך השנים, סיימתי את תפקידי וטסנו לשליחות. אך בשנים האחרונות בכל פעם שהעברתי סדנת הכנה לשרות משמעותי, עידו "נכנס" איתי לכיתה, תמיד כשאני משוחחת עם הילדים על האכזבות הצפויות, על ההתמודדויות ועל הכוחות להמשיך הלאה, עידו היה הדוגמא לדרך התמודדות מופתית שמעוררת השראה.
עידו האהוב, לצערי, כבר לא אתנו, הוא נהרג בתאונת טיסה באוסרליה בפברואר השנה, כשעשה את מה שהכי אהב אבל אין ספק שהוא ישמש השראה לילדים ובני נוער רבים בדרך לשבירת שיאים.
עידו מוכיח כמה אמונה ותשוקה הם מקור משמעותי ליציאה ממשבר.
ואני היום כהורה, מבינה את התפקיד המשמעותי של אמונה ותמיכה בילדים שלי בלי כחכוחי גרון, בלי זיג זג.
הדף המצולם מהספר "הנסיך הקטן" של אנטואן דה סנט- אכזיפרי מתמצת בצורה הכי ברורה את סיפורו של עידו וסיפורם של ילדים מוכשרים רבים שעלולים להתעייף מאיתנו.
"המבוגרים ייעצו לי להפסיק לצייר נחשי בוא פתוחים או סגורים, ובמקום זה להתעניין בגאוגרפיה , בהיסטוריה, בחשבון ובדקדוק. וככה ויתרתי, בגיל שש על קריירה מזהירה של צייר…. על כן נאלצתי לבחור לי מקצוע אחר ולמדתי להטיס מטוסים. טסתי כמעט בכל העולם, חייתי הרבה בין המבוגרים. ראיתי אותם מקרוב מאוד… הייתי יורד לרמתם ומדבר איתם על ברידג', על גולף…"
