לפני 14 שנה סירבתי לקידום סא"ל
עכשיו עם קבלת הדרגה
אני יכולה לאמר בלב שלם – I Did It My Way
מה גרם לי לסרב לפני 14 שנה?
המטרה לא הייתה אקולוגית דיה.
מפקד חיל האוויר ביקש שאסיר מועמדות
לפני 14 שנה מפקד חיל האוויר שלח אליי שליח מטעמו, ערב לפני דיון איוש מיד בתום ההכנה שעשו לו הוא ביקש שאסיר מועמדות מהתמודדות לתפקיד סא"ל (סגן אלוף).
הוא ידע שאני ראויה, הוא ידע שהנתונים בעדי, אבל זה לא היה נוח למשפחת חיל האוויר
זה לא היה נוח למשפח"א…
שהמשפחה תהיה פרוסה מצפון לדרום, אלי שירת בדרום בתפקיד פיקודי ומבצעי תובעני, אני יועדתי לתפקיד בבסיס צפוני שיחידותיו פרוסות בכל הארץ בין לבין היינו הורים ל- 3 קטנטנים שעברו מיד ליד כמו במרוץ שליחים.
הבחירה – גם וגם או או/או
תמיד עשיתי גם וגם
אני לא מאמינה באו או
אבל בצומת ההיא מפקד חיל האוויר חשב שזה או או
זאת לא הייתה שאלה של איזה מיומנות ניהול פלאית אני עוד אגלה בעצמי, כמה אצליח לג'נגל
אני גדולה בלהטוטנות בין קריירה, בית, חיים אישיים, טיפול בהורים, התפתחות ולימודים במקביל.
זה לא היה קשור באיזונים, בהצבת גבולות, במיומנויות ניהול והאצלת סמכויות בתיעדוף.
אובייקטיבית זה היה מורכב, גם הוא הבין זאת.
אז בנקודת הקצה, אחרי מסע של שנים בין בסיסים שונים בתפקידים מגוונים עם 3 צוציקים, המפקדים הבכירים נזכרו שזה בעצם לא כל כך פשוט…
מלכתחילה, שיתפתי את מפקד הבסיס שייצג אותי בדיונים, שהתפקיד הספציפי מקצין את הסיטואציה.
באותו ערב, הוא הפציר בי לא להיענות לבקשת מפקד חיל האוויר, הוא שאף To Make a Point .
"תני לי להבהיר נקודה אחת ולתמיד לפורום מפקדים". הוא שיתף אותי בתוכנית שלו להעביר מסר במהלך הדיון למען האיוש בשנה העוקבת.
קבענו שיעביר את המסר ואז ימשוך את שמי מהדיון. כך היה.
שמי עלה לדיון, פורום מפקדים אישר אותי על סמך נתוניי והרזומה פה אחד לקידום ואז המפקד פנה למח"א וכיבד את בקשתו.
ההחלטה - מסרבת לקידום
ויתרתי מבחירה על איוש לתפקיד סא"ל, תפקיד ששנים כיוונתי אליו.
בצומת ההחלטה, כבר לא נדרשה הלהטוטנות הרגילה, המשמעות הייתה פגיעה באחד משניים או בדרך ביצוע התפקיד או בילדים שלי. ואני לא הייתי מוכנה לפגוע במי מהם.
לא הייתי מקלה ראש באחריות שלי למענה ליחידות מבצעיות שעוסקות בהגנה על הארץ.
בוודאי שלא הייתי מזניחה את ילדיי על גבול להפקיר אותם בבסיס מרוחק בלי מעטפת תמיכה הולמת להיעדרויות הממושכות שלי ושל אלי שהיה בלב העשייה המבצעית.
ויתרתי מבחירה על תפקיד. בחרתי בילדיי על פני מימוש של עוד מדרגה בקריירה בנקודת זמן ספציפית.
ניתנה הבטחה לאיוש בשנה שאחרי, אלא שהבטחות .. תשלימו כאוות נפשכם
המשכתי לשרת בנאמנות את חיל האוויר ואת צה"ל עד לשחרור.
לקראת השחרור הציעו לי להאריך את הכהונה בתפקיד וסירבתי, קצת אח"כ פנו וביקשו שאגיע לתפקיד אחר במילואים בתנאי קבע ודחיתי זאת, ביקשו שאמשיך במילואים ביחידה ואני הרגשתי שנכון לי לתרום במקום חדש ואחר.
אספתי את שלל המיומנויות שבי ויזמתי פניה לפיקוד העורף, ביקשתי להמשיך לתרום, להיות שותפה למעגל העשייה בצה"ל ולשמחתי נעניתי.
הקורונה פגשה אותי בעיצומו של אירוע רפואי מורכב, היו שחשבו אותי למשוגעת שבכלל העזתי לצאת מהבית בימים ששום דבר לא היה ודאי. גם אז פעלתי בהתאם לערכים שתמיד הנחו אותי, הרגשתי שנכון לי להיות בעשייה ולתרום אז ביצעתי מילואים.
מעט אחרי מוניתי למפקדת יחידה עצמאית שמקשרת בין צה"ל וכוחות הביטחון לרשות מקומית.
השלמה, שלמות ותובנות
היום אני יכולה לאמר בלב שלם,
I Did It My Way
זכיתי להיות האמא שרציתי בעבור ילדיי
אני זוכה להיות עדיין חלק ממעגל כוחות הביטחון ולתרום למוכנות לשעת חירום.
אני מקבלת דרגה בלב שלם, בזכותי. בזכות העשייה שלי, במקום חדש בלי היסטוריה ובלי הבטחות.
חיל האוויר תמיד נשאר הבית, החברים לחיים, המקום שבו מצאתי את שותפי לחיים שהוא אהבת חיי, הבית שאליו הבאתי ילדים מבית היולדות ובו צברו חוויות ילדות מהממות, המקום ששכלל אותי למי שאני.
לקחתי אחריות אז, לוקחת אחריות גם היום, מנקה לי את החדרים בלב
ולפני שמי מכן/מכם יחליט לחלק לי ציון על פמיניסטיות – הרעיון הוא בחירה
הייתי בקונפליקט פנימי לא פשוט אל מול הערכים שלי.
אישה שמאמינה בעצמאות וקריירה, אישה ששואפת לממש עצמה למול המאבק הממושך שחוויתי שנים בכלל על האפשרות להרות ולמול תפיסתי את ההורות.
מעולם לא הצהרתי שאני פמיניסטית אני חיה חיים של שווה, למול עצמי למול בן זוגי.
עם זאת, לפעמים צריך להכיר במציאות, באדוות שלה. בהשלכות של החלטה.
הייתי בקונפליקט כי יכולתי גם להחליט לבצע תפקיד אבל לא בדרך שבה נהגתי תמיד, במקום להיות All In, Workaholicsכמו שלעיתים כינו אותי, להיות מדודה יותר. גם זה נגד את הערכים שלי. שרות צבאי זה לא % משרה, זה מחויבות למענה ליחידות מבצעיות כדי שיתפקדו הכי טוב שניתן בכל נקודת זמן, זה לא משהו שעושים חצי קלאצ'…
ההחלטה שלי הייתה נכונה לערכים שלי.
גיליתי חמלה לילדים שלי שלקח לי שנים להרות. גיליתי אחריות כלפי התפקיד והמפקדים.
ידעתי שילדיי צריכים אותי בסביבה גם אם מעולם לא זכו לפגוש אותי בבית בשעות שגרתיות,
מי שהילדים שלי היום ודרכם שבהחלט מסבה לי גאווה, בהחלט קשורים גם בנוכחות ההורית שלי.
המטרה אז לא הייתה "ירוקה" מספיק, הגשמתה הייתה פוגעת בסביבה הקרובה לי, בהוויה שלי, היא הייתה מנוגדת לערכים משמעותיים המנחים אותי בחיי.
מקבלת דרגה בחלוף 14 שנים
איתה באה אחריות גדולה
מאמינה שעל הדרך לימדתי עוד שעור את הילדים
שאיפות אפשר להגשים בכל גיל
ועכשיו בדרך להגשים חלום גדול יותר ומרגש עוד יותר.
מהי המדרגה הבאה שלכם בדרך להגשמה עצמית, מה יעזור לכם להגשים אותו וכמה היא "מטרה ירוקה" שתורמת לכל הסביבה שלכם?
