חוללות עצמית, תחרות שייט בגינוסר וגל שני

אתמול הסתיימה תחרות שייט בגינוסר, מי שמכיר את עולם השייט יודע שזאת תחרות בין הקשות בארץ.
קודם כל היא ארוכה כמו מסטיק שנמס בחום…. מגיעים לחוף, מתאדים בחום הכבד, מחכים לרוח שתיכנס,  מעבירים "דאחקות" עם החברים, ממתינים, שוב מחכים, נושמים עמוק, מסדרים עוד משהו בסירה, מחכים ואז היא מגיעה בשעות הצהריים המאוחרות שלא לאמר שעות אחה"צ ובאחת צריך לשנות מוד, להיכנס לדריכות ולהרביץ שלושה שיוטים כשהמוח שלך כבר על אדים.

בנוסף, גינוסר מציעה רוחות שאין בחופים אחרים בארץ, רוחות עזות שמולן "נלחם" השייט בעיקר בטכניקה ומשקל גוף. כשאתה חסר במשקל גוף,  אתה עובד יותר קשה כדי לפצות על זה.

עכשיו, הצענו לנערה שלי (בת 17) להעלות 10 ק"ג כדי להקל על עצמה, תנחשו מה הייתה דעתה על העצה שלי/ שלנו?
כן, אתם כנראה לא רחוקים מהאמת, היא גיחכה וסירבה.

היא סוחבת פציעה בכתף וכאבי גב כבר מעל לשנה, (לא לדאוג, מטופלת בלא מעט דרכים אצל הטובים בתחום).
בתקופה האחרונה ואל אף ההפסקה שהייתה בחסות הקורונה הכאבים הלכו והתגברו, אז בכל אימון/תחרות היא "מוחזקת" מחדש באמצעות טייפים שמודבקים על הכתפיים כדי להקל על הכתף.

השבוע סבא היקר ראה את הטייפים מציצים מבעד לבגדים ושוב שאל:
למה בעצם? למה להתאמץ כל כך? למה לסכן את הבריאות?
הוא יודע שאדוה שואפת ללמוד בעתיד והשתומם, למה תוך כדי תקופת בגרויות שהיא כל כך משמעותית?
הוא הבין שמשקל גופה פועל כנגדה, מקטין את הסיכויים להתמודד עם הרוח, בטח בשילוב הפציעה, בקיצור מנקודת מבטו ה"פודיום" ( זכייה) לא ישים. הוא מתקשה להבין את הבחירה שלה להשקיע ימים שלמים באימונים ובתחרות ע"פ הכנה לבגרות שתקרב אותה למימוש שאיפותיה העתידיות.

הילדה נסעה בשישי, עם המסר שתמיד היא נשלחת אתו:

"אוהבים אותך, מאמינים בך, עשי את המיטב שלך בדרך הנכונה לך והכי חשוב תהני מהדרך".

נהיה כנים, הייתה מעין הבנה שעמדה בחלל האוויר שבמצב הנתונים פודיום קשה להשגה. אבל השלמת עונה כמו שצריך, היא מטרה חשובה למימוש, היא דרך.

חזרה אתמול עם גביע.

הגביע אינו חשוב, חשובה הדרך, חשובה תחושת המסוגלות והאמונה שלה לגבי יכולותיה להשלים משימה ולהתמודד עם אתגרים בצורה יעילה.  
הנערה, בונה את הסיפור של חייה, מה תוכל לספר לעצמה בעתיד, בעצם מועילה ל"חוללות העצמית" (self efficacy) שלה, מושג שטבע אלברט בנדורה, פסיכולוג ומהוגי תאוריית הלמידה החברתית-קוגניטיבית.

מהם ארבעת המקורות  שעוזרים לפיתוח תחושת מסוגלות עצמית?

1. התנסות בהשלמת משימות – ככל שאתה מצליח בביצוע, תחושת המסוגלות עולה. אדוה הרוויחה חוויה אישית של הצלחה שבאתגר הבא  תוכל לשאוב ממנה כוחו.

2. התבוננות בזולת – אדוה נחשפת לסיפורים של חברים לשייט, מאמנים על תקופות שפל והדרך שעשו , דבר שמחזק את האמונה שלה ביכולותיה. כך התמידה בשייט 4 שנים מבלי להנות מרגע התהילה של הפודיום ואז הגיעה השנה החמישית שבה העמיסה את המדף בגביעים.

3.  פרגון ממישהו שאנחנו מעריכים – בואו נקווה שהיא מעריכה אותנו (אבא ואמא), אנחנו ללא ספק מפרגנים
לה, עם גביע או בלי גביע, נהנים מהאישיות שלה שמותחת לנו את החזה בגאווה כל פעם מחדש.

4. מצב פיזיולוגי – הבנה והכרות עם התגובות שלך ומתן פרשנות חיובית. זה לא העוצמה של התגובה שקובעת אלא האופן שבו אנו מפרשים אותה. הכתף כואבת, הגב התחתון שורף, מה היא מספרת לעצמה "אני עוד שנייה מתפרקת" מה שיוריד את החוללות העצמית או שהיא מספרת לעצמה " כל הגוף שלי מגויס למשימה" מה שמעלה את החוללות.

אז מה הקשר לימי קורונה?

אז מה אתם מספרים לעצמכם בימי הקורונה, מסוגלים להמשיך גם אם יהיה גל שני?
מיהם האנשים שאתם מתבוננים בהם ושואבים מהם כוח, שמהווים מודל?
במי אתם מקיפים את עצמכם, יש פרגון באוויר?
איזה תרגום אתם נותנים למצבים הפיסיולוגים שאתם חווים?

הסירו דאגה מליבכם, עוד היום נהיה אצל המדקר, נקל על הכאב, אבל עם חדווה בלב, עם ידיעה שעוד אבן הונחה בתחושת החוללות העצמית של אדוה.